חזן נ' אלדן השכרת רכב בע"מ

החלטה

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת בשל נזקי רכוש בתאונת דרכים. ביום 16.12.2010, לאחר שקודם לכן נשמעו עדויות הצדדים, נתן בית משפט זה (כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ') פסק דין הדוחה את התביעה והמחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 500 ₪.

ביום 31.12.03 – היינו למעלה משלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין – הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין, במסגרתה עתר אך לביטול רכיב ההוצאות שהוטל עליו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הדרך הדיונית הנכונה להגיש בקשה מעין זו לביטול פסק דין סופי בעניין אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים (ע"א 4682/92 עיזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ בפסקה 6 סיפא לפסק הדין (7.4.2003)). די בכך שהתובע לא נקט בדרך הדיונית הנכונה כדי להצדיק את דחיית הבקשה. למעלה מכך, גם לגופם של דברים אין הבקשה עומדת בתנאים שנקבעו לביטול פסק דין אזרחי חלוט. התובע נסמך בעניין זה על החלטת נציב תלונות הציבור על השופטים – מיום 11.5.11 – שהתייחסה לכך שהנתבעת בהליך יוצגה בידי מי שהוא נציג חיצוני ואינו בגדר עובד שלה. בהקשר זה, ובהקשר זה בלבד, מצא הנציב את תלונת התובע מוצדקת. לדברי התובע יש לראות בהחלטת הנציב משום ראייה חדשה. אין בידי לקבל את הדברים. ממילא גם אין באמור כדי לעמוד בתנאים הקבועים בדין לביטול פסק דין אזרחי. אף בהתעלם מכך שמאז שניתנה החלטת הנציב חלפו כשנתיים ומחצה, הרי שכלל אין מדובר בראייה. החלטת הנציב אינה נוגעת לעובדות שעמדו במחלוקת במסגרת ההליכים. ממילא איננו באים בגדר ראיות חדשות שהתגלו לאחר מעשה ושיש בכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה. יתרה מזו. עניין ייצוג הנתבעת הועלה על ידי התובע במהלך הדיון בתיק בו נשמעו העדויות (ע' 5, ש 7 לפרוטוקול). התובע היה ער לדברים. לוּ סבר התובע כי נגרם לו עיוות דין – ולגופם של דברים, ובשים לב לכך שלא מדובר במחלוקת מורכבת כלל ועיקר, ספק בעיני אם זה המצב – הרי שהתובע יכול היה, ככל שחפץ בכך, להעלות טענותיו בהקשר זה במסגרת הליך ערעורי ואין כל בסיס לטענה כי קודם לקבלת החלטת הנציב לא היה בידו לילך באפיק הערעורי. בכל מקרה, המקום להעלאת טענה כאמור איננו במסגרת הבקשה דנן (ראו, בהקשר קרוב, ה"פ (מחוזי ת"א) 44481-02-13 נחום נ' הרשקוביץ ס' 6 לפסק הדין (20.5.13)). השיהוי הניכר שדבק בבקשה מצדיק אף הוא את דחייתה.

גם ביתר הטענות שהעלה התובע אין כדי לשנות. טענותיו כי פסק הדין לא הומצא לו כדין על ידי מזכירות בית המשפט או כי בפסק הדין לא צוין המועד הקבוע להגשת בקשת רשות ערעור – אינן מעלות ואין מורידות לענין הבקשה דנן. אלה יכולות היו להיות רלבנטיות, לכל היותר, לשאלת המועד להגשת בקשת רשות הערעור (וזאת בהתעלם מכך, שמפנייתו שלו בתלונה לנציב ניכר כי התובע ידע על פסק הדין זמן קצר לאחר שניתן); טענותיו כי שומה היה על בית המשפט להורות על "חילופי נתבעים", כך שחלף הנתבעת יבוא מי שנהג ברכבהּ, אף הן מקומן בהליכי ערעור ולא במסגרת הבקשה דנן (ואף זאת בהתעלם מכך שהתובע לא צירף אסמכתא כלשהי לכך שהוגשה על ידו בקשה בהקשר זה, ומכך שלאחר הדיון, במסגרת בקשה לצירוף ראיות נוספות מטעמו, התייחס התובע עצמו אל הנתבעת ולא אל הנהג מטעמה כנתבע); טענות התובע כי לאחר פסק הדין הסכימה הנתבעת לוותר לו על תשלום ההוצאות וחזרה בה בהמשך מהסכמה זו, אף בהן אין כדי לשנות, ומקומן, אולי, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. אף לא מצאתי שיש מקום ליתן הבהרה כלשהי בקשר עם פסק הדין. העניינים שנזכרו בשולי בקשת התובע בהקשר זה ברורים ואינם טעונים כל הבהרה.

הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: